פסק דין
רקע כללי וטענות התובעת
בנה של התובעת היה מנוי אצל הנתבעת. לטענתה, בחודש בנובמבר 2008 ניתק את המנוי וטס לחו"ל, ומאחר ולא היה לו חשבון בנק ונותר חוב, אמו - התובעת, ניגשה למרכז שירות ושילמה את החוב בכרטיס אשראי ווידאה שבנה לא מקבל יותר שירות מהנתבעת. התובעת גילתה לאחרונה כי הנתבעת מחייבת את כרטיס האשראי שלה החל מנובמבר 2008, בסכומים חודשיים שבין 240 ל - 295 ₪ וזאת עד 20.4.11 היום בו גילתה את החיובים. בבירור שעשתה נאמר לה שהיא ביקשה לשנות אמצעי תשלום, אך התובעת טוענת שמעולם לא ביקשה לעשות זאת אלא רק לשלם את החוב וכי לא קיבלה שרות. מדובר בחיובים בסך כ- 15,000 ₪, ולא הייתה הסכמה לביצוע חיובים דרך האשראי.
טענות הנתבעת
תחילה טוענת הנתבעת להעדר יריבות – המנוי רשום על שם רן רופא ואין זיקה בין הנתבעת לתובעת. אמצעי התשלום עודכן זמן רב לפני שהבן טס. התובעת לא הציגה אסמכתא שבנה טס לחו"ל במועד הנקוב, ולא אסמכתא על סגירת החשבון, ואף לא הוצגה גרסת הבן שהוא המנוי.
בהתאם למערכות התיעוד של הנתבעת עולה כי ביום 18.9.2008 נחסם אמצעי התשלום, וביום 23.9.08 במהלך ביקור במרכז שרות עדכנה התובעת אמצעי תשלום שלה כאמצעי תשלום במנוי הבן. מדובר בפעולה לגיטימית המתבצעת תחת זיהוי מלא, ת.ז ובנוכחותו. השינוי בוצע בספטמבר 2008 ולא בנובמבר, בו אין תיעוד שהתובעת ביקשה לשלם חוב. נהפוך הוא יש תיעוד של פניית הבן לשירות לקוחות לגבי תקלה במכשיר ומכאן שהבן לא טס לחו"ל. ביום 6.1.2009 פנה הבן ובקש לברר עלויות ניתוק עקב עזיבתו למשך שנה לחו"ל, אך הוא לא ביטל את הקו. עד חודש אוגוסט 2009 היו שימושים בקו, אומנם מועטים אך, עדיין מדובר בשימושים. יתרה מזו, הבן לקח את המכשיר לחו"ל וככל הנראה הוציא שיחות ושלח SMS ואף חלקם למספר הנייד של אמו התובעת (הוצג פירוט שיחות בכתב ההגנה). הבן לא ביקש לנתק את המנוי ואף לא אימו. תחילה השתמש בו מעט ואט אט הפסיק את השימוש בו עד לחודש אפריל 2010, אז עשה מעט שימושים ואף גלש. התובעת כמחווה של רצון טוב, רצתה לעזור לבנה ושילמה את העלויות ואין לגלגל את העלויות על הנתבעת.
התובעת לא שיתפה את ביהמ"ש בעובדה שהנתבעת השתתפה עם התובעת בעלויות ועל אף השימושים עקב מצבה הבריאותי הנתבעת זיכתה את המנוי בגין 6 חודשים בסך העולה כדי 1,458.54 ₪ זאת על אף שאין חובה לעשות כן.
במהלך הדיון שאל בית המשפט את התובעת כיצד הגיעה לסכום תביעה בסך 15,000 ₪. התובעת השיבה כי סכום התביעה צריך להיות בין 5,000 ₪ ל – 6,000 ₪. בית המשפט הקשה ושאל שוב הכיצד חישבה התובעת הסכום המתוקן, אך לתובעת לא היה מענה וכל הוכחה כיצד הגיע לסכום שהגיעה. לדבריה הכל עולה מדפי כרטיס האשראי שצורפו לכתב התביעה. דא עקא, שתדפיסים כאלו לא צורפו כלל ואף לא הוצגו בדיון.
יש לזכור כי תובע המגיש תביעה לבית המשפט צריך גם לדעת, שבית משפט לתביעות קטנות הוא בית משפט לכל דבר ועניין וגם בבית משפט זה חייב תובע להוכיח את תביעתו ואת הסעד הנדרש ואין התובע יכול לצאת מתוך הנחה, שדי בנקיבת סכומים סתמיים ומוגזמים על מנת שבית המשפט יעניק לו סכומים אלה – גם אם אין לתובע הוכחה ולו לכאורה לסכומים הנתבעים. אמנם בית המשפט לתביעות קטנות מאפשר מסגרת דיון לא פורמלית מבחינת דיני הראיות וסדרי הדין אולם אין פירוש הדבר שניתן פטור מהוכחת התביעה, למי שעליו הנטל להוכיחה. דברים אלו יפים במיוחד לאור ההלכה הידועה מימים ימימה לפיה, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי (ראו: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פד"י לה(2) 800).
תביעה זו הינה בדיוק המקרה שבו התובעת זרקה לחלל האוויר סכומים ללא כל הוכחה וחישוב ואין היא יכולה לצפות מבית המשפט לעשות את המלאכה עבורה. די בכך כדי לדחות את התביעה שכן התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה כלל וכלל.
מנגד, צירפה הנתבעת תיעוד מפורט ומלא של פניות הבן והתנהלותו מולה, כמפורט לעיל, לרבות צילומי מסך ממחשביה אשר יש לראות בהם "רשומה מוסדית", כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, שכן, מדובר במסמכים, אשר נערכו על-ידי הנתבעת במהלך הפעילות הרגילה של העסק. במהלך הדיון לא הצליחה התובעת להעלות כל טענה רצינית של ממש כנגד ראיות הנתבעת. אני מעדיף את גרסתה של הנתבעת אשר היתה סדורה, מפורטת ומגובה בראיות, על פני זו של התובעת.
התובעת לא הביאה לעדות את הבן, אשר עדותו חיונית בכל הקשור להתנהלות מול הנתבעת (במיוחד בשים לב לטענות הנתבעת בכתב ההגנה), ואף לא הוכיחה כי הוא אכן עזב את הארץ בשנת 2008. תדפיס משרד הפנים בדבר כניסות /יציאות של בנה אשר הוצג לבית המשפט מסתיים בשנת 2007 ואין בו כדי לתמוך בטענות התובעת. לפיכך, ובהתאם להלכה בעניין זה, רשאי בית המשפט להסיק מהימנעות הנתבעת מהצגת ראיות, שקרוב לוודאי מצויות בידה, מסקנה הפועלת לחובתה. כך נקבע בעניין בע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1), 736:
"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים מימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".
לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת בסך 500 ₪ שישולמו בתוך 30 יום.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ט אדר תשע"ב, 23 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.